להתעלף או לא להתעלף – זו היתה השאלה שרצה לי בראש ברגע הראשון.
השנייה היתה: מה זה הדבר הזה?
והשלישית: איפה בעלי? מה עושים?

לא התעלפתי. באומץ ובגבורה המשכתי להסיר את החיתול מישבנו של בני בכורי, שהיה אדום כמו תות שדה בשל מדי. שום דבר לא הכין אותו לרגע הזה, לא קורס הכנה ללידה, לא ספרי גידול התינוקות שקראתי בשקידה, לא הסיפורים של אימא שלי על גידול ילדים לפני עידן החיתולים החד פעמיים. אבל חכמת האימהות עשתה את שלה: נשמתי עמוק, ניקיתי את התינוק המייבב בזהירות, וחלצתי שד. בזמן ש"אגוזי" נרגע מהיניקה, ניסיתי להיזכר בשעות הקבלה של רופא הילדים, לתכנן כיצד אשכיב את הילד הדווי בכיסא הבטיחות במכונית בלי שיכאב לו, היכן אמצא שם חנייה וכמה שעות אצטרך להמתין בחדר ההמתנה. פרקטית, שלא כהרגלי, רק לא לחשוב על הכוויה – כן, כך זה נראה – שמתפשטת על עורו של התינוק שלי.

כשבעלי נכנס הביתה, וראה אותי מבולבלת וחיוורת, הוא קצת נבהל: "מה קרה לתינוק", דרש לדעת.

זהו, שאני לא יודעת, מלמלתי נזופה ואשמה.

בעלי הציץ בתינוק שנמנם כבר בעגלה, מותש מכאבים ובכי אך שבע. "הוא ישן", קבע במקצועיות.

תפתח את החיתול שלו ותבין, לחשתי, מרגישה איך בעוד שניה הלב שלי מתרסק לרסיסים.

"או מיי גוד", היתה התגובה, ואני כמו נשמתי לרווחה שאני לא מדמיינת, שזו לא היסטריה, שמשהו לא טוב באמת מתרחש על עורו הרגיש והעדין של בננו.  נשמתי לרווחה? במשך שלושת הימים הבאים חייתי בסוג של התקף חרדה. הדבר הזה המשיך להתפשט, וכל מה שעשינו…

אחר הצהריים התייצבנו עם התינוק האומלל שלא הפסיק לבכות מרגע שהתעורר, במרפאתו של רופא הילדים. לקח לרופא בדיוק 2.3 שניות כדי לתת אבחנה מקצועית ורפואית ועוד 5.2 כדי לכתוב מרשם למשחה שאותה היינו צריכים למרוח אחרי כל החתלה. הוא אפילו לא מצמץ. "זו תפרחת חיתולים", אמר ביובש. טוב, אני סתם מגזימה. הוא היה ענייני, הסביר כמה פעמים ביום למרוח את המשחה (8! לפחות!)

תפרחת חיתולים? זה ממש לא נראה כמו מה שתואר בספרים. שם דיברו על  פריחה אדומה. על אגוזי זה נראה יותר כמו כתם ענקי, אדום אש, שמתחיל לגלוש לירכיים השמנמנות והחמודות שלו.

הפצעונים הופיעו למחרת, הכתם התרחב ולי גם היה נדמה שאגוזי חם מאד. וצמא.

התחלקנו לקבוצות והתחלנו במשימה להצלת עורו המגורה של התינוק האומלל.

אני פניתי לכל מיני קבוצות אימהות באינטרנט, בעלי מיהר לבית המרקחת השכונתי. שנינו חזרנו עם אותן התוצאות, פחות או יותר. אני עם צרור המלצות לגבי משחות, טבעיות ורפואיות, שימוש במגבונים ללא בישום ובסבון עדין במיוחד. בעלי חזר עם כל 19 המשחות השונות, ובשביל לא לפספס חלילה, עבר בדרך אצל רופא הילדים והצטייד במרשם לתכשיר נוגד פטריות. כי התברר שהפצעונים הללו מקורם בפטרייה שנקראת קנדידה משהו, שחיה על העור וחוגגת על האירוע.

מרח, חיתלנו והתפללנו, התפללנו חיתלנו ומרחנו, ואני גם בכיתי קצת, לאות סולידריות עם סבלו של הפשוש שלי. ככה המשל שלושה ימים קשים, אומללים, קורעים.

התפנית בעלילה התרחשה בעזרתה האדיבה של השכנה הכי מעצבנת בבניין. זו שתמיד מבקשת להחליש את המוזיקה, שהתינוק לא יבכה בין 2 ל-4 כי היא נחה, ושאף פעם אין לה מספיק סוכר בבית.

היא באה לבקש, שוב, כוס סוכר, בדיוק כשחיתלנו ומרחנו את ישבנו של אגוזי. "אה, זו תפרחת חיתולים. שום דבר לא יעזור לכם, חוץ מלהוריד לו את החיתול ולתת לעור להתייבש באוויר החמים של הקיץ", קבעה במיומנות של מי שגידלה 5 ילדים ולא צריכה שום תואר ברפואה כדי לדעת מה עושים בכל רגע נתון.

למחרת התקשרנו לרופא הילדים שאישר את האבחנה והמלצה הטיפולית של השכנה. כעבור יומיים, אחרי 5 שלוליות וכתמים חדשים של שתן תינוקות על השטיח, העור של התינוק חזר לעצמו. אגוזי חזר לחייך, ואנחנו חזרנו לנשום.

קדושה האישה הזו. שתבוא לקחת סוכר כמה שהיא רוצה. גם חלב, תפוחי עץ ירוקים ואקונומיקה. מתי שהיא רוצה.