”מה צריכה להיות הטמפרטורה של המים? לא זוכרת, תבדוק עם המרפק. את בטוחה שזה מה שהאחות אמרה? בטוחה, הכי בטוחה, במו עיני ראיתי אותה עושה את זה. אם יש רגע מכונן שבו הבנו את גודל האחריות, זה היה הרגע הזה. האמבטיה הראשונה של יאירי.”

 

עמדנו בפתחו של חדר האמבטיה הקטן, המחומם. בעלי נושא בזרועותיו את התינוק שלנו, "אגוזי", עדיין לא הצלחנו להתרגל לזה שכבר יש לו שם, ואישיות, ונוכחות. היינו מבוהלים. אחוזי אימה. בבית החולים זה נראה כל כך פשוט: האחות שחררה את התינוק מבגדיו במהירות, טבלה מרפק במים ואז  טבלה בהם את התינוק הדוגמן. סיבנה, חפפה, שטפה, ניגבה, מרחה משחה, חיתלה. כל העסק לקח 38 שניות, בערך. התינוק היה רגוע, וכל האימהות הטריות שעמדו מסביב הנידו ראשיהן בהתפעלות.

אבל כשעמדנו שם, בפתחו של חדר האמבטיה, נרגשים ומבוהלים, פתאום זה נראה בלתי אפשרי לשחזר את המבצע. אני בכלל הייתי על סף התעלפות. לא בגלל הניתוח הקיסרי והתפרים בבטן, אלא מהחרדה שתפסה אותי: איך זה יכול להיות שמישהו נתן לי- נערת פרחים לשעבר, קיבוצניקית קלת דעת בהווה – רישיון להביא לעולם ולגדל ילד?

בעלי התעשת ראשון. הוא, שלא חיתל תינוק מימיו, תפס פיקוד, התמלא אמביציה, והחל לקלף שכבות של בגדים מאגוזי, שבתמורה העלה את ווליום הצרחות שלו עם כל פריט לבוש שנשר מממנו.

את הרגע הבא אני לעולם לא אשכח. בעלי החל לטבול את התינוק הצורח במים החמימים. היללות הפכו לגרגורים, ככל שהתינוק שקע במים. התבוננו בו משתאים והתחלנו לצחוק. הוא נראה כל כך מאושר, שלא התחשק לנו להוציא אותו משם. שרנו לו, ליטפנו את הראש, סיבנו בעדינות. זה היה רגע של אושר צרוף, שנקטע רק משום שהמים החלו להתקרר. בעלי הוציא את אגוזי הסמוק ממי האמבט ועטף אותו במגבת גדולה, מכובסת ורכה, שניחוח של ניקיון ורעננות עלה ממנה.

התיישבתי בכורסת ההנקה, בעלי הניח את התינוק הרחוץ והארוז בחיקי, ואני חלצתי שד. מאז ועד היום אני יודעת, זה הרגע שבו הפכנו למשפחה.

היום הוא בן 10, ועדיין קשה מאד להוציא אותו מהאמבטיה. הוא מואיל בטובו לסיים את הרחצה רק לאחר שבזבז את כל המים החמים. ולפעמים אני תוהה, אם אנחנו לא אלה ש"אשמים" במנהג הזה.

הידעתם?
השהייה במי אמבטיה חמימים עוזרים להתפתחות התינוק ולוויסות החושים שלו. מרבית התינוקות נרגעים במים החמימים. אחת ההשערות היא כי מציפה בהם תחושות מהשהייה ברחם.

כשתצפו בסרטון תגלו שהוא מרגיע גם אתכם: